הפורטל הישראלי לתזונה נכונה, דיאטה ופעילות גופנית
כתבה - שמחה רבה שמחה רבה אביב היגיע פסח בא!
07/04/2008, מאת רותי ברקן מנחת קבוצות תמיכה.
האומנם???
חג הפסח מתקרב. השיר כולו מביע שמחה. ואנחנו?? - האם באמת הכול שמח בפסח?
שמחה רבה שמחה רבה אביב היגיע פסח בא!

פסח הוא חג האביב. הגינות מדהימות. באיי התנועה בכבישים פורחים פרחים בצבעים מדהימים. הכול יפה. תקופה נהדרת. עדיין לא חם מידי אך גם לא קר. מזג אויר נהדר. האוויר צלול, מריח ניקיון! ואנחנו בבתים – מנקים, מנקים, מנקים. כאשר מנקים יש זמן למחשבה.(לפחות אצלי. אני לא אוהבת לנקות וכדי להעביר את הזמן ולא להיכנס לדיכאון אני מפליגה במחשבות).

בני ישראל יצאו ממצרים. הם יצאו מעבדות לחירות. ואנחנו – עד חג הפסח אנו עבדים (סתם...) לניקיון הבית, החלפת כלים לחג,  לקניות ובישולים לא הגיוניים. אך מערב חג עמו גם  אנו יוצאים מעבדות לחירות. ואז  עולה תמיד השאלה  " האם אנו, שאוכלים אכילה נבונה, עבדים של תוכנית האכילה או שייצאנו מעבדות לחירות כאשר לקחנו על עצמנו את אורח החיים הנכון?"

מה דעתכם ??  

הטענה העיקרית היא שתכנית האכילה היא סוג של עבדות. צריך לחשוב מה וכמה להכניס לפה, צריך לתכנן באדיקות רבה  את הקניות, צריך לדעת מה לבשל, צריך שתמיד יהיה אוכל מתאים בבית, איבדנו את הספונטאניות באוכל ועוד טענות מין הסוג הזה.

בואו נבדוק את האלטרנטיבה. האם להיות "שפוט" של האוכל זו עבדות או חירות?

נכון, אנחנו מחויבים לשים לב לכול מה שנכנס לפינו. אין לנו אפשרות לאכול כול מה שאנחנו רוצים בכמות שהיינו רוצים.!אנחנו לא יכולים לצאת לאכול המסעדות מבלי לתכנן מראש ומבלי להתייחס לכמות המזון המוגשת לנו. גם ארוחת החג מאד מפחידה אותנו – האם נצליח להתגבר ולשמור?, האם נצליח לאכול כמות קטנה?, האם המארחת לא תפגע? ( הרי היא הכינה כל כך הרבה, טרחה והשקיעה מאמץ וכסף רב ואני מעט). אך בעיני תכנית האכילה היא יציאה מעבדות לחירות. לפני התכנית, כאשר אכלתי כל מה שרציתי, הייתי עבד לייסורי המצפון, עבד לאוכל, עבד לחוסר שליטה, עבד לכבדות, לחוסר שביעות הרצון ממצבי, עבד לתחושות לא נעימות אחרי כל ארוחה, עבד לבגדים שלא אהבתי אך הם היחידים ש"עלו עלי", עבד לתחושת חוסר מסוגלות לעשות מעשה!! ועכשיו אני מרגישה ציפור דרור. יכולה לצאת לכול מסע, יכולה ללבוש כול מה שאני אוהבת, יכולה לשבת בקלות על מזרון על הרצפה, יכולה לשבת ולקום מכול כסא- נמוך ככול שיהיה,  עבד לחיים שלא אהבתי. ואני חושבת שלול אדם מגיע לחיות טוב עד יומו האחרון. לא להרגיש זקן, לא להרגיש חולה, לא להרגיש מסכן,  אלא להישיר מבט למראה ולדעת שהוא אוהב את מה שהוא רואה. נכון, בגילי יש קמטים, הפנים כבר לא מה שהיו, העור כבר לא מה שהיה אך העיניים, המבט, ודמותי שמשתקפת אלי מין המראה היא משהו שאני מאד אוהבת. לפי דעתי אהבה זו נוצרת אך ורק מעשייה. עשיתי למען עצמי, הצלחתי, אני מסוגלת לכול. שווה לכולם לנסות הרגשה זו ואתם מוזמנים לנסות! והכי חשוב – להצליח!

שלח לחבר | הדפסה | חזרה למעלה
תגובות:
כל הזכויות שמורות ©2007-2021 Diets.co.il