הפורטל הישראלי לתזונה נכונה, דיאטה ופעילות גופנית
כתבה - בואו נכיר שותף במערכת הרעב שובע .
29/01/2008, מאת רותי ברקן מנחת קבוצות תמיכה.
הורמון הלפטין.
רבים מכירים את התופעה הבאה: הבעל מצליח לשמור על משקל גוף יציב במשך שנים והאישה עושה דיאטה כל הזמן ומשמינה בקלות בלתי נסבלת.
בואו נכיר שותף במערכת הרעב שובע .

אני מכירה גם זוגות בהם האישה תמיד רזה וחטובה ולעומתה הבעל עולה ויורד ונשאר שמן.  רגע לפני התסכול הגדול, כדאי לדעת כי ייתכן שההבדל ביניכם לא מסתכם רק בשליטה בכמויות המזון, אלא גם באופן שבו המוח שלנו פועל. מדענים מאוניברסיטת קמברידג' גילו, כי הלפטין, הורמון האחראי להפחתת תחושת הרעב והגברת השובע, משפיע גם על מידת החיבה שאנחנו רוכשים למזון ולכן הוא גורם מפתח בהבנת דפוסי אכילה.

הלפטין הוא הורמון המיוצר על ידי תאי השומן ובאמצעות זרם הדם מגיע למוח, שם הוא גורם להפחתת רעב ולהגברת השובע. כעת בעקבות המחקר החדש, סבורים החוקרים כי קיים קשר בין הנתיבים במוח ש"יודעים" מתי האדם רעב או שבע ובין חלקים אחרים במוח המעורבים במידה שבה האדם חושק במזון מסוים ונהנה ממנו. כאשר האדם נחשף למזון מעורר תיאבון, הוא מפתח רגשות המובילים לאכילה ורגשות אלו חזקים יותר מתחושות פיזיות וביולוגיות. וזהו ההסבר לכך שחשיפה למזון מעורר תיאבון עלולה לגרום לאדם לאכול למרות שאינו רעב.

 

למה אנחנו אוכלים?

תחושת הרעב משפיעה על הבחירה שלנו מה לאכול והאופן שבו נאכל, אך היא אינה המרכיב היחיד המשפיע על התנהגות האכילה. האכילה היא חוויה מהנה ומזונות מעוררי תיאבון תורמים לאכילת יתר. למעשה, מזונות מעוררי תיאבון "מגרים" אזורים מסוימים במוח ומעודדים לאכילה, תוך שהם גוברים על סימנים ביולוגיים, לפיהם נקבעת תחושת רעב ושובע.

המשמעות היא שכדי להבין את התנהגות האכילה של האדם, עלינו לקחת בחשבון לא רק תהליכים פיזיולוגיים והורמונלים, אלא גם תהליכים מוחיים המתעוררים בעקבות מראה, ריח, טעם או אפילו מחשבה על מזון מסוים. מעניין מאוד להבין כיצד שני סוגי תהליכים אלו: הפיזיולוגי והמוחי,  משפיעים זה על זה ומעצבים את דפוסי האכילה שלנו.

במהלך המחקר, בחנו החוקרים חולים הסובלים ממחסור מוחלט בלפטין (בעקבות הפרעה גנטית). כתוצאה מהפרעה זו, החולים צורכים כמויות ניכרות של מזון, אוהבים את כל סוגי המזון (כולל מזונות תפלים לחלוטין) ומפתחים השמנת יתר רצינית. בעקבות טיפול בלפטין, מופחתת תחושת הרעב של החולים והם הופכים לבררנים יותר לגבי מזון וכך מפחיתים במשקל.

החולים התבקשו להתבונן בסדרת תמונות ובמקביל הוקלטה פעולת המוח שלהם. סדרת התמונות כללה תמונות של מוצרים שאינם מזון, מזונות מעוררי תיאבון (כמו עוגת שוקולד, תותים, פיצה ועוד) ומזונות תפלים לחלוטין (כרובית, ברוקולי וכדומה). מטרת הקלטת פעולת המוח הייתה לבחון אילו חלקים במוח פעילים או "מוארים" בתגובה לתמונות מזון שונות שהוצגו. תגובות מוחיות אלו הושוו לתגובת המטופלים שצפו בתמונות של מוצרים שאינם מזון, בהם, עצים, מכוניות וספינות.

 

המוח מתעורר למראה שוקולד.

מסקנת המחקר היא, כי הרעב משפיע על פעולת  אזורים הקשורים לרגשות ורצונות. בהיעדר הורמון הלפטין, המווסת תחושות רעב, הופכים  אזורים אלו רגישים מאוד לתמונות מזון שונות, גם כאשר הנחקרים כלל אינם רעבים. (סיימו הרגע ארוחה משביעה). באמצעות טכנולוגיית ההדמיה המוחית הבחינו החוקרים, כי אזורים אלו "מוארים" בעת צפייה בתמונות מזון והתגובה המוחית הייתה "חריפה" במיוחד בעקבות הצגת תמונות של מזון אטרקטיבי ומגרה (למשל, עוגות שוקולד בהשוואה לברוקולי).

חשוב לציין כי בקרב אנשים בריאים, פעילות איזור מוחי כתוצאה מהצגת מזון "מגרה" מתרחשת רק כאשר האדם רעב (למשל אחרי צום לילי) ואילו בקרב אנשים שסובלים ממחסור בלפטין ניכרת פעילות מוחית מוגברת גם מיד לאחר שאכלו, כלומר במנותק לחלוטין מתחושת השובע. לאחר קבלת הלפטין, התגובות המוחיות התמתנו. לממצאי מחקר זה, השלכות חשובות התורמות להבנה כיצד המערכת השולטת בתחושות רעב ושובע מחד והתהליכים המוחיים המעורבים בתשוקה למזונות מסוימים מאידך, עשויים להשפיע האחד על השני.

אחד מהחוקרים הבכירים במחקר, טוען כי בעוד משקל הגוף נשאר יציב עבור אנשים רבים למשך זמן רב, אחרים עולים במשקל בקלות רבה. נדרשים מחקרים נוספים בכדי להבין את השונות בתגובות המוחיות בקרב אנשים הסובלים מבעיות משקל וכן חשוב להבין כיצד הלפטין "מעורר" כימיקלים אחרים במוח ומשפיע על אכילת יתר והשמנה.

 

אם נבין כיצד מערכות המוח משפיעות על ההורמונים האחראים על תחושות רעב ושובע, נבין טוב יותר מדוע חלק מהאנשים חווים קשיים בשליטה על הכמות שהם אוכלים ומידע זה יסייע למניעת ההשמנה ולטיפול בה. וחשוב לא פחות, הגילוי שאהדת מזון מסוים מושפעת ממניעים ביולוגיים תעודד אולי גישה אמפטית יותר כלפי אנשים עם בעיות משקל.

 

הורמון הלפטין התגלה לפני כעשור, אולם רוב המחקרים נעשו על עכברים שמנים שבהם קיים ליקוי גנטי של חוסר ייצור בלפטין. עכברים אלו הפחיתו ממשקלם כאשר טופלו בהורמון הלפטין. יש לציין, כי במחקר הנוכחי השתתפו אך ורק חולים שסובלים ממחסור גנטי בהורמון הלפטין. אצל בני אדם הסובלים מבעיית השמנה נמצא מצב הפוך שבו קיימות רמות גבוהות של לפטין ולכן ההנחה היא כי קיימת הפרעה בתגובה ללפטין ולא וכי מדובר במחסור של ההורמון עצמו.

 

השמנה ועודף לפטין

שאנשים הסובלים מהשמנת יתר הם בעלי רקמת שומן גדולה, רמת הלפטין בדמם גבוהה יותר. למרות הרמה הגבוהה תחושת השובע אינה קיימת. מכאן שהתאים המגיבים להורמון זה מגלים תנגודת ולכן אינם משתפים פעולה. אדם שמן לא יכול להיעזר בהורמון הלפטין למטרות שובע.

שלח לחבר | הדפסה | חזרה למעלה
תגובות:
כל הזכויות שמורות ©2007-2021 Diets.co.il